העבירה הנ"ל עוסקת בתיווך לשוחד ותמורה אסורה לבעל השפעה ניכרת, ועניינה תשלום למתווך כדי שיניע את עובד הציבור לפעול במשוא פנים או הפליה. מקורה בסעיף 295 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 אשר קובע כי מי שמקבל כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת על מנת שיניע, בעצמו או על ידי אחר, עובד הציבור למשוא פנים או להפליה דינו כאילו היה לוקח שוחד.
מהו תיווך לגיטימי ומהו תיווך פסול לעבירת שוחד ? האם פעילותם של מתווכים – "מאכערים" היא חוקית ? היכן נחצה הגבול בין פעולות חוקיות של "מאכערים", כגון ניצול קשרים לצורך פתיחת דלתות והתמצאות בהליכי הבירוקרטיה, לבין ביצוע עבירה פלילית של תיווך לשוחד ?
קווי הגבול של העבירה הנ"ל לא ברורים דיים ועוררו מחלוקת בפסיקת בית המשפט העליון.
כידוע, לא תמיד "פשוט וקל" לקבל שירות ממשרד ממשלתי. יש בירוקרטיה, מכשולים, סרבול וקשיים כאלו ואחרים. כאן נכנסים לתמונה ה"מאעכרים" שמתווכים בין האזרח לבין פקידי הרשות.
בית המשפט תיאר את ה"מאכער" כמי שיוכל לאתר את החסמים הבירוקרטיים, למלא כהלכה את כל הטפסים הדרושים, לדבר מדי יום עם הפקיד שעוסק בנושא ו"לנדנד", לוודא שהטיפול מתקדם וכד'. ה"מאכער" גם עשוי להכיר את הלך המחשבה של פקיד הציבור ולדעת להציג בפניו טיעונים ענייניים שייפלו על אוזניים קשובות. יתרונו של מאכער מסוג זה טמון בהתמצאות שלו ובכך שהוא "מכיר את הדרך ונוסע בה לעתים תכופות". אין הכרח שפעילותו כרוכה בביצוע עבירות. ויודגש: אין הכוונה ל"מאכער" שמשדל את פקיד הציבור לחרוג מן הדין או מן הנוהל.
על מנת לנסות לחדד את גדרי העבירה הנ"ל, נקבעו מספר כללי אצבע להבחנה בין פעילות לגיטימית של "מאכער" לבין ביצוע עבירה פלילית מסוג "שוחד הנעה". לשם כך צריך להעמיק חקר ולשאול שאלות. אחד מכללי האצבע טמון בשאלה המרכזית שיש לשאול: מדוע נשכרו שירותיו של אותו "מאעכר" ולא של אדם אחר ?
לשם המחשה, כשנבחר "מאעכר" שאין לו כישורים רלבנטיים, הוא לא איש מקצוע בתחום המדובר, והשירות היחיד שהוא יכול להציע הוא קשרים לעובד הציבור הרלבנטי, או שמדובר בקרוב משפחתו – יתעורר חשד שהעסקתו נועדה כדי להניע את עובד הציבור למשוא פנים או הפליה.
מנגד, עשויה להישמע טענה סותרת, ולפיה מטרת העסקת ה"מאעכר" הייתה עניינית, לצורך מתן שירות לגיטימי שהוא כשיר ומוכשר לתת, וכי נסיבות העסקתו הן כשרות ותמימות.